נחום ברנע: איך נוכל לצאת מהחור? זו תבוסה מוחלטת

מאז תחילת מלחמת טופאן אל-אקצא, הדגישה ההתנגדות הפלסטינית בעקביות כי צה"ל לא יוכל להשיג את יעדי הממשלה למלחמה. אחרי שלושה חודשים התיאורטיקנים בישראל החלו להאמין בכך ודוחקים בנתניהו ובצוותו להציב יעדים ריאליים ולרדת מהעץ כי אי אפשר לחסל את חמאס.

במאמר שפרסם העיתון "ידיעות אחרונות" מתאר נחום ברנע את המלכודת אליה נקלע הצבא הישראלי ואת היקף הנזק שספגה החברה הישראלית במהלך המלחמה בעזה. ברנע טוען כי על מנהיגי הישות הישראלית לשאוף לתוצאות הטובות ביותר בסיום המלחמה, מתוך הכרה כי חיסול חמאס וחילוץ החטופים היא משימה כמעט בלתי אפשרית.

ב-7 באוקטובר נפלה ישראל לבור עמוק. אין שיעור לאובדן, לנזק, למחיר שהיום האחד ההוא גובה וייגבה מאיתנו, בטווח הקצר ובטווח הארוך. מאז אותו יום אנחנו עומדים ב

תחתית הבור ושואלים המון שאלות: כמה נפלנו, מדוע נפלנו, איפה נמצא האויב שהפיל אותנו ואיך נשמיד אותו, עד אחרון מחבליו. כל אלה שאלות חשובות, נכבדות, אבל הן גורמות לנו לדחוק הצידה את השאלה החשובה באמת: איך יוצאים מהבור.

לצאת מהבור משמעו להחזיר את החטופים, לשקם את היישובים שנהרסו ואת הביטחון ותחושת הביטחון של התושבים בדרום ובצפון, לשחרר את המילואימניקים הביתה ולנסות לסיים את המלחמה. לא אתגר פשוט: הוא דורש דינמיות, יזמות, חשיבה מחוץ לקופסה ובעיקר אומץ, תכונות שמצויות אצל ישראלים מכל קצות הקשת ולא מצויות, לצערי, בממשלה בהרכבה הנוכחי.

דניס הילי היה שר ההגנה של בריטניה בשנות ה-60 של המאה שעברה. הוא העניק לעולם עצה קצרה וקולעת לניהול משברים: "כשאתה בבור תפסיק לחפור". חבל שהמופקדים על ניהול המלחמה בישראל לא מקשיבים לדניס הילי.

מזה שלושה חודשים אנחנו שומעים בשורות על השמדת חמאס, הכרעת חמאס, חיסול חמאס. למרבה הצער, הן לא משקפות את המציאות. מבחינה צבאית נטו יש הישגים מרשימים בתיאום בין הזרועות ובהפעלת הכוח, אבל בינם לבין הדברת חמאס המרחק גדול. ראש הממשלה בנימין נתניהו יצר ציפיות שאין דרך לממש אותן, ובכך גזר עלינו מלחמה שאין לה סוף.

גם המטרה הצנועה יותר, פירוק חמאס, דורשת התאמת ציפיות. כל מנהרה שמתגלה ומפוצצת ברצועת עזה היא בשורה טובה, אבל פיצוץ מנהרה לא משמיד את כלל היכולות צבאיות ושלטוניות. די היה בטיהור עזה ובנותיה ורצועה לאורך הגבול.

בשלושת השבועות האחרונים המלחמה לא משנה מציאות. היא עולה בחיי לוחמים, מגדילה את הסכנה לאסון הומניטרי שישראל תהיה אחראית לו, מזיקה לישראל בעולם ולא מקרבת אותנו לניצחון שאיננו. גם אם יחיא סינוואר או מוחמד דף או שניהם יחוסלו, תוצאות המלחמה לא ישתנו. יימצאו מחליפים לשניהם.

השלכות מכת 7 באוקטובר דורשות חשיבה מחדש לא רק בקשר לחמאס, לחיזבאללה ולרשות הפלסטינית. הן דורשות חשיבה מחדש גם בקשר לאיראן. שם, באיראן, מתחיל הכישלון הגדול. משותף לעסקות חשאיות, גם בעידן האייתוללות, איראן הפכה לאויב רב-זרועות ולאיום קיומי. ישראל יודעת לעקוץ את האיראנים בפעולות חשאיות. הפעולות האלה לא מאיטות את ההתקדמות שלה אל הפצצה ולא מונעות ממנה להכות בנו באמצעות שליחיה, מהים האדום עד מטולה. אולי הגיע הזמן להודות בכישלון ולנסות מדיניות אחרת.

העסקה שחמאס עשוי להציע קשה מאוד לעיכול. לא כולם תמורת כולם, תיקן אותי יודע דבר, אלא כולם תמורת חמאס. במילים אחרות, התנאי שמציב סינוואר לשחרור החטופים איננו רק הפסקה מוחלטת של המלחמה ושחרור של אלפי מחבלים מהכלא, אלא גם המשך השלטון שלו ברצועת עזה. מבחינת ישראל זאת תבוסה שאין משפילה ממנה, תבוסה מוחלטת. רק מנהיג טרור בטוח מאוד בכוחו, או, לחלופין, פסיכופת גמור, יכול להציב תנאי כזה.

זה נורא? כן, זה נורא. האם נכון לקבל את זה? ייתכן שכן, כי לכישלון יש מחיר; כי מותם של החטופים בשבי החמאס יהיה כתם בל יימחה על מצפונה של החברה הישראלית, על הלכידות שלה; כי אנחנו לא ערוכים כרגע לפתיחת חזית בצפון; כי אנחנו תלויים באמריקה. החשבון עם חמאס יצטרך להידחות לרגע בו יפר סינוואר את ההסכם שיושג. הפעם, יש לקוות, צה"ל יהיה מוכן.