מה המשמעות של עליית הימין הקיצוני הצרפתי לשלטון?

לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, הימין הצרפתי מתקרב לזכייה בהקמת ממשלה קיצונית בבחירות מוקדמות שיזם הנשיא עמנואל מקרון. בחירות לאסיפה הלאומית עוברות לסיבוב שני ביום ראשון הקרוב, להכרעת הזוכה ברוב של 577 המושבים. למרות שהתוצאות פתוחות לאפשרויות רבות, התמונה הראשונית שבה הימין השיג 12 מיליון קולות, יותר מ-8 מיליון קולות יותר ממה שקיבל לפני שנתיים, משקפת מציאות חדשה שמקרון עצמו לא צפה, ונראה שפריז תעמוד בפני שלב חדש, לא רק במצבה הפנימי אלא גם במדיניות החוץ שלה.

הבחירות מתקיימות על 577 מושבים באסיפה הלאומית. ובמחוזות שבהם אף מועמד לא מנצח בסיבוב הראשון, עוברים שני המועמדים המובילים, וכן כל מועמד שמקבל יותר מ-12.5% מסך כל המצביעים הרשומים במחוז, לסיבוב שני. המנצח במירב הקולות בסיבוב השני זוכה במושב.

התוצאות הובילו לקרבת הימין הקיצוני לדלתות השלטון יותר מאי פעם. התוצאות הרשמיות מראות כי מפלגת "האיחוד הלאומי" בראשות ג'ורדן ברדלה ובהנהגת מרין לה פן קיבלה 33%. גם החזית העממית החדשה, הקואליציה השמאלית במדינה, קיבלה 28% מחלק הקולות. הקואליציה המרכזית של עמנואל מקרון הגיעה למקום השלישי עם 20%.

שיעור ההצבעה בבחירות הגיע לשיא של ארבעה עשורים, והגיע ל-65.8% - בהשוואה ל-47.51% בסיבוב הראשון של הבחירות האחרונות ב-2022.

מקרון לא שקל להתפטר מתפקידו כנשיא, אלא תמיד מביע את נחישותו להישאר בתפקידו עד סוף כהונתו ב-2027, אך תוצאות אלו עשויות להיות הרסניות פוליטית עבור הזמן שנותר לו בשלטון.

מפלגת "האיחוד הלאומי" הקיצונית עשויה להשתלט על הגוש הגדול ביותר בפרלמנט, וזה מה שמקנה לה את היכולת למנוע או לשנות הצעות ממשלתיות. בנוסף, זכייתה ברוב המושבים באסיפה תעניק לה גם את האפשרות לזכות בראש הממשלה (שנקרא על ידי הנשיא), שכן היא יכולה ללחוץ ולכן לאלץ כל ממשלה שלא מסכימה איתה להתפטר.

מצד שני, לא סביר שאחד מהזרמים (הימין הקיצוני, המרכז והשמאל) ישיג מספיק קולות כדי לשלוט לבדו, או להגיע להסכם קואליציוני משותף. במקרה כזה, פריז עשויה להיקלע לשיתוק פוליטי, מה שיביא להעברת חקיקות מועטות וממשלה זמנית שתנהל את העניינים היומיומיים הבסיסיים.

כותב הטור בעיתון לה מונד הצרפתי, פיליפ ברנרד, מציין שיש דמיון בין ההשלכות האפשריות של הגעת מפלגת האיחוד הלאומי הימנית הקיצונית לשלטון לבין הנזקים שנגרמו מיציאת בריטניה מהאיחוד האירופי, ומההשלכות הכלכליות החמורות שנגרמו בעקבותיה. במיוחד כאשר לה פן מתארת צעד זה כ"מאורע ההיסטורי החשוב ביותר באירופה מאז נפילת חומת ברלין", ומקדמת מספר נושאים לעבודה שלא תואמים גם את הישארות באיחוד האירופי.

בשנת 2015, גירשה לה פן את אביה מהמפלגה לאחר שהצהיר כי השואה שעברו היהודים היא "פרט בהיסטוריה" ואמירות נוספות שנחשבו לאנטישמיות. בשנת 2018, היא שינתה את שם המפלגה ל"האיחוד הלאומי" לאחר שהייתה ידועה בשם "החזית הלאומית". למרות ניסיונותיה להסיר את התווית של "קיצוניות" מהמפלגה, היא לא הצליחה במידה רבה.

לה פן הציגה את עצמה כמגנה על ישראל, במיוחד מאז 7 באוקטובר. היא האשימה את השמאל בשימוש במלחמה בין ישראל לעזה כהזדמנות לתקוף יהודים. היא גם הפסיקה לדבר על עזיבת האיחוד האירופי, השתיקה את תמיכתה בנשיא הרוסי ולדימיר פוטין וויתרה על הבטחתה לבטל את נישואי הלהט"בים. נוכחותו של ברדלה (שנהנה מפופולריות רחבה) בראש המפלגה היוותה דחיפה חזקה להשגת קולות נוספים של הבוחרים.