חיילים ישראלים ותיקים לעיתון הגרדיאן: לא יהיה ניצחון

הכתבה הזו של ג'ייסון בורק, כתב לענייני ביטחון בינלאומי של "הגרדיאן" הבריטי, מתפרסמת באתר "אל-חנאדק", ומביאה את דעותיהם של מי שתוארו כוותיקי מלחמה ישראליים שהזהירו מפני הדהודים של מלחמת לבנון בשנת 1982, כאשר נראה שהולך ומתרחש סכסוך חדש בגבול הצפוני. הם מציינים שהנסיבות אז והיום דומות מאוד, במיוחד מבחינת השחיקה האסטרטגית של ישראל מול ציר ההתנגדות. אחד מהם ציין כי "הלקח הוא אותו לקח שלמדנו אז: אם אינך יכול לראות את הניצחון, לא יהיה ניצחון."

המאמר:

העניין החל במתקפת טרור שהובילה לתגובה צבאית נרחבת, למצור על עיר, להרג של אלפי אזרחים ולהרס וכעס עולמיים. ואם הפעולה הצבאית הייתה מוצלחת מהבחינה הטקטית, היא הובילה לכישלונות אסטרטגיים שהשפיעו על האומה והאזור לשנים רבות.

מוכר? אחרי 42 שנה, בעוד סכסוך חדש מרחף על הגבול הצפוני של ישראל, היסטוריונים, אנליסטים וותיקי מלחמה שהשתתפו בפלישת ישראל ללבנון בשנת 1982, מביטים לאחור לאותה מלחמה רחוקה כדי להפיק לקחים ואזהרות.

בהחלט, הדברים היו שונים לגמרי באותו יום קיץ כאשר מחבל שנשלח ללונדון על ידי פלג פלסטיני מקבל מימון מצדאם חוסיין נכשל בניסיון להרוג את שלמה ארגוב, שגריר ישראל בבריטניה, בעת שעזב את ארוחת הערב במלון דורצ'סטר. המלחמה הקרה הייתה בעיצומה; האיום העיקרי לישראל בגבול הצפוני היה אש"ף, שנוהל אז על ידי יאסר ערפאת. על אף שהמהפכה האיראנית ב-1979 הבהירה את כוחה החדש של האסלאם הפוליטי, מעטים האמינו שתחיית הדת עשויה להוות סכנה ממשית לישראל.

אבל אם ההבדלים רבים (בין העבר וההווה), ישנם גם כמה דמיון בולטים שמאשרים אולי את האמרה שההיסטוריה, אם לא חוזרת על עצמה, לפחות מתחרזת.

ישראל בשנת 1982 הייתה תחת הנהגת מנחם בגין, פופוליסט נוקשה שסיים את שלטון השמאל שנמשך עשרות שנים והצביע על שינוי של המדינה ימינה. שר הביטחון בממשלת בגין בשנת 1982 היה הגנרל שנוי במחלוקת שהפך לפוליטיקאי, אריאל שרון. שרון היה אחד המפקדים הצבאיים המצליחים בישראל - כמו שאומרים, מוכשר ואכזרי. היו לו תוכניות שאפתניות.

הפלגים השונים של אש"ף היו אחראים למתקפות טרור רבות נגד מטרות ישראליות ואחרות ברחבי העולם בעשור הקודם. אחדות מהן היו ידועות - כמו המתקפה הרצחנית על הנבחרת הישראלית באולימפיאדת מינכן ב-1972, או המתקפה שהובילה למבצע החילוץ של הקומנדו הישראלי באנטבה, אוגנדה, ב-1976. אבל עד 1982, המתקפות האלו היו בדרך לדעיכה מול גאות אמצע שנות השבעים.

וזהו אחד ההבדלים המרכזיים מהמצב הנוכחי. בין השנים 1980 ל-1981, הסתכמו הקורבנות מפעולות הפלגים הפלסטיניים החמושים בישראל, בגדה המערבית ובעזה ב-16 הרוגים ו-136 פצועים בלבד. זה לא נחשב לסכנה קיומית. לעומת זאת, מתקפת חמאס על ישראל באוקטובר האחרון, שהובילה לסכסוך הנוכחי בעזה, הביאה למותם של 1,200 בני אדם, רובם אזרחים, ולחטיפת כ-250 אנשים.

ההיסטוריונים כיום מסכימים במידה רבה שהירי בארגוב ביוני 1982, שימש כתירוץ שחיכו לו בגין ושרון. כאשר הודיעו להם אנשי המודיעין שהמתנקש הפוטנציאלי של השגריר נשלח על ידי קבוצה שהרגה בהתלהבות את עוזריו הקרובים של ערפאת ובעלי בריתו, בגין והבכירים הצבאיים לא התרגשו. ראש המטה הכללי רפאל איתן אמר: "אבו נידאל, אבו שמידאל, כולם אש"ף."

תוך עשרה ימים מפלישת לבנון, הגיע צבא ישראל לפאתי ביירות, והטיל מצור על ערפאת ולוחמיו מאש"ף. שכונות המערביות של העיר, מבצר אש"ף, סבלו מהפגזה כבדה.

עשינו בביירות בדיוק מה שהישראלים עושים בעזה. ניתקנו מים וחשמל והכל. אמר ד"ר אהרון ברגמן, מומחה במכללת קינגס קולג' בלונדון ששירת כחייל ישראלי במהלך הסכסוך ב-1982: "לא היו אז רשתות חברתיות, אז אנשים לא ידעו הרבה."

המצור על ביירות נמשך יותר מחודשיים וגבה את חייהם של אלפי אזרחים. המספר המדויק נתון במחלוקת, וכך גם לגבי המלחמה הנוכחית. אבל אפילו ההערכות הגבוהות ביותר – 20,000 הרוגים – נמוכות בהרבה מאשר בעזה כיום, שם על פי גורמים פלסטיניים נהרגו למעלה מ-38,000 בני אדם. ההרס הפיזי בעזה הוא גם בקנה מידה אחר לגמרי.

"ליחידות היום יש כוח אש הרבה יותר גדול". אמר אריאל אוסוליבן, עיתונאי ישראלי ידוע שלחם כחייל רגלים: "היו לנו מקלעים ונשק קל נגד טנקים ומשגרי רימונים".

יש טענה אחת של ישראל לגבי הסכסוך הקודם שמוכרת. ערפאת הקים את מחסני הפיקוד שלו תחת בנייני מגורים שבהם התגוררו לעיתים העקורים מהקרבות. אחד מבכירי אש"ף כתב שנים לאחר מכן: "בנייני ביירות היו המחסומים שלנו". הדוברים הישראלים האשימו את הארגון בשימוש באזרחים כמגינים אנושיים, דבר שהארגון הכחיש.

ערפאת ידע ששרון מכוון להגיע לביירות ושכוחותיו יתפוגגו מול עוצמת צבא ישראל, שקיבל כמויות אדירות של נשק וציוד אמריקאי מתקדם מאז מלחמת 1973 נגד מצרים וסוריה. אבל הוא חשב שהאו"ם יתערב אחרי כמה ימים כפי שעשה ב-1967 וב-1979.

מה שקרה היה שונה במעט. שרון טס לוושינגטון כדי לקבל אישור מראש לפלישה מממשלת רונלד רייגן זמן רב לפני ניסיון ההתנקשות בארגוב. אבל הוא קיבל רק אור אמבר חמים מהשר החוץ הנוקשה אלכסנדר הייג, אנטי-קומוניסט משוכנע, שחשב שרוב הטרור העולמי נעשה על ידי ברית המועצות.

אבל ברגע שהמלחמה החלה, וזה גם כן מוכר, היו רק קריאות חלשות לריסון מצד פקידי רייגן, וזרם מתמשך של תחמושת. ההתנגדויות לשימוש הלא חוקי של ישראל בנשק שסיפקה לה ארה"ב, והוטו של ארה"ב נגד החלטות האו"ם שעשויות היו לעצור את ההתקדמות הישראלית, נעלמו.

בסופו של דבר, כאשר הרשתות שידרו תמונות הטבח בסלונים בארה"ב כל לילה, התקשר רייגן לבגין ואמר: "זו שואה." בגין, שמשפחתו נהרגה ברובה על ידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה, התנגד, אבל עשה מה שרייגן ביקש. בימים אלה, לארה"ב אין אותה השפעה על בנימין נתניהו.

לאחר כמעט שבועיים, עזבו אלפי לוחמי אש"ף את לבנון ליעדים ברחבי המזרח התיכון, כשערפאת יצא לתוניס, במרחק של כ-3218 ק"מ.

במאמר מערכת ב"ניו יורק טיימס" שפורסם עוד לפני שעזב ראש אש"ף את ביירות, התרברב שרון על "התבוסה המוחצת" שהנחיל לאש"ף. הוא אמר לקוראים: "ממלכת הטרור שהקים אש"ף על אדמת לבנון נהרסה," ו"נגרם מכה קטלנית לטרור הבינלאומי" ו"התשתית כולה של האלימות והמהפכה קרסה." השפה נבחרה בקפידה כדי למסגר את המבצע הישראלי כמאבק במלחמה הקרה - מאבק נדיר שניצחו בו באופן חד משמעי. שרון כתב כי מאמציה של ישראל היו "ניצחון לשלום ולחירות בכל מקום."

אבל כל החגיגות היו קצרות מועד. מטען חבלה סורי הביא למותו של בשיר ג'ומאייל, מצביא נוצרי שנבחר זה עתה לנשיא לבנון, וששרון קיווה שישלוט בלבנון כבעל ברית של ישראל. 48 שעות לאחר מכן, ביצעה מיליציה של ג'ומאייל טבח שבו נהרגו בין 700 ל-3500 פלסטינים במחנות הפליטים סברה ושתילה, כאשר הכוחות הישראליים ירו פצצות תאורה שאפשרו להם לבצע את מעשי הדמים (של המיליציה של ג'ומאייל).

ותיקי מלחמה, אנליסטים והיסטוריונים טוענים כי האירועים שלאחר מכן באזור היו מועילים.

תוך שנה אחת, נסחף צה"ל למלחמה אכזרית חדשה נגד כוח מורדים. מספר האבדות היה נמוך יחסית במהלך הפלישה הראשונית ללבנון. אבל לאחר מכן הוא עלה בהתמדה, כשהחיילים הלא מוכנים ניסו לדכא את המרד הגובר. שני פיגועי התאבדות במכוניות תופת, בין הראשונים שהתרחשו אי פעם, הרסו בסיסים בדרום העיר צידון (עיר צור). התקפות פגע וברח מצד אויב חמקמק, הרגו חיילים נוספים. הכיבוש שנמשך 18 שנים התיש את ישראל בצעיריה ובמשאביה, עד לנסיגה המבישה בשנת 2000. גם אזרחים רבים נהרגו.

חיים הר זהב, ששירת בלבנון בסוף שנות התשעים וכתב ספר על השנים המאוחרות יותר של הסכסוך שם, אמר: "הלקח הוא אותו לקח שלמדנו אז: אם אינך יכול לראות את הניצחון, לא יהיה ניצחון."

האויב שישראל לחמה בו לאורך זמן רב היה חיזבאללה, התנועה האסלאמית המזוינת הנתמכת על ידי איראן שנוסדה בעקבות הפלישה של 1982. בשנת 2006 נלחם חיזבאללה בצה"ל עד שנוצר מבוי סתום. כעת, לאחר הירי על ישראל בבוקר שלאחר מתקפות הפתע של חמאס באוקטובר, המפלגה נכנסה למלחמת התשה גוברת עם ישראל, ואולי תהפוך ליעד למתקפה ישראלית חדשה בתוך שבועות.

כ-30 ישראלים, כמעט מחציתם אזרחים, נהרגו במתקפות בצפון. ישראל פינתה 60,000 איש מהאזור הגבולי והגיבה בהפגזות ובתקיפות אוויריות שהביאו למותם של כ-450 איש, מתוכם כ-100 אזרחים.

רוב האנליסטים מסכימים שאף אחד מהצדדים לא רוצה מלחמה, אבל הימנעות מהתנגשות הרסנית עשויה להיות בלתי אפשרית.

מלחמת לבנון הראשונה שינתה את ישראל והאזור. כעת, לאחר שישראל השתנתה באופן משמעותי בעקבות מתקפת אוקטובר, היא ניצבת בפני סכסוך חדש בזירת קרב ישנה.