למד על הצבא הכיבוש הישראלי

הצבא הכיבוש הישראלי, המכונה צבא ההגנה, הוקם במטרה להגן ולשמור על קיומו. עם זאת, ההיסטוריה הוכיחה שכוונותיהם לא היו הגנתיות בלבד.

החי"ר, חיל האוויר וחיל הים הישראלי כלולים בו.

הצבא הוקם 12 ימים לאחר ההודעה על הקמת הישות כביכול. החלטה זו התקבלה על ידי ראש הממשלה בשנת 1948 במטרה לספח מספר יחידות חמושות ישראליות. הצבא הוסדר ב"חוק יסוד", ששימש חלופה לחוקה. חוק זה הסביר כי הצבא כפוף להנחיות הממשלה ואוסר על הקמת כל כוח מזוין חלופי. בתחילת הדרך סירבו הארגונים "ארגון" ו"שטרן" להצטרף לצבא בשל חילוקי דעות צבאיים משמעותיים ביניהם. חילוקי הדעות הללו הסלימו עד לנקודה שבה הם החלו לתקוף אחד את המרכזים ואת ספינותיו של זה. בסופו של דבר, הממשלה סיפחה בכוח יחידות אלה ועצרה אחרות.

ניתן לחלק את כוח האדם של כוח הכיבוש ל:

שירות סדיר הוא חובה לכל האזרחים שהגיעו לגיל 18, נמשך 3 שנים לבנים ושנתיים לבנות. עם זאת, ישנם חריגים לקבוצות מסוימות, כולל תלמידי בתי ספר יהודים דתיים וערביי ישראל. המטכ"ל ממלא את התפקיד העליון בהיררכיה הצבאית, כשדרגת האלוף כפופה לו.

שירות מילואים:

מדי שנה עד גיל 43 נדרש אדם לשרת חודש, אלא אם הוא נקרא למלחמה או למצבי חירום. התיקונים שנעשו בשנת 2008 מאפשרים גם אפשרות לפטור משירות מילואים למשך זמן מסוים.

משמר הגבול:

למשטרת ישראל ולצבא יש יחידה משותפת, שהיא חלק מנהלית מהמשטרה אך בעלת מדים שונים. המתגייסים מקבלים הכשרה קרבית בלוחמה עירונית. חברי הארגון מוצבים במקומות ספציפיים בירושלים ובגדה המערבית. הצבא כולל גם קבוצות מיעוטים.

ערבים וצ'רקסים, שעבדו בתחילה ביחידות נפרדות שנקראו יחידת "מיעוטים", הצטרפו מאוחר יותר ליחידות שונות בצבא ושירתו לצד יהודים.

למרות המאמצים לתמרן את ספירת המתנדבים המוסלמים והנוצרים כדי להגדיל את מספר המועמדים לגיוס, הנתונים מבססים את הנתונים המינימליים. בשנת 2013 ירד מספר המתנדבים ל-256, מה שמשקף ירידה משמעותית בנכונות להתנדב.

הצלחתן של התנועות הלאומיות נגד הכיבוש והגיוס היא אחת הסיבות לירידה.

הצבא מסתמך על טכנולוגיה המיובאת מארצות הברית עבור כל פעולותיו, כולל פיתוח נשק צבאי מקומי כמו מטוסים וטילים. בשנת 2020 הוערך תקציב הצבא בסביבות 29 מיליארד שקל, בעקבות החלטת הממשלה לצמצם אותו עקב המשברים הכלכליים המתמשכים. בעבר עמד התקציב השנתי על כ-32 מיליארד שקל.

כלי הנשק בשימוש הצבא הישראלי כוללים:

כלי נשק ניידים כוללים רובי M16 ו-M4 Carbon

ברשות הצבא הישראלי כ-595 מטוסי קרב, כאשר 253 מסווגים כמטוסי קרב ו-253 נוספים כמטוסי תקיפה. יש להם גם 146 מסוקים, בהם 48 מסוקי קרב. מבחינת טנקים, יש להם 276, במיוחד טנקי מרקבה שזכו לשמצה במהלך מלחמת לבנון 2006 והושמדו בכבדות, מה שהוביל לכינוי האזור "בית הקברות של מרקבה" והביא לביטול חוזי רכישה רבים. בנוסף, יש להם יותר מ-650 תותחים מתנייעים, 300 תותחי שדה ו-6,500 כלי רכב משוריינים. הצבא מצויד ב-150 משגרי רקטות.

טיל החץ פותח מקומי כדי ליירט טילים בליסטיים ומערכות פטריוט, אך גם נכשל במלחמת 2006 עם לבנון. לחיל הים הישראלי כ-65 ספינות, בהן שש צוללות, שלוש קורבטות ו-37 ספינות סיור.

בשנת 2005, החברה הקימה מספר חברות מיוחדות שהתמקדו בייצור טנקים, שריון ותחמושת כדי לשמור על חיוניות התעשייה הצבאית. לישות הישראלית יש יכולת לשגר לוויינים לחלל באמצעות ניצול טילי "שפית", דבר נדיר בעולם.

המספר המדויק של ראשי נפץ גרעיניים שברשותו אינו ודאי, אך ההערכות מצביעות על כך שניתן להעביר כ-200 ראשי נפץ גרעיניים למטרות רחוקות באמצעות טילים, מטוסים וצוללות. ישראל מפתחת את החימוש הגרעיני שלה בכור הגרעיני בדימונה מאז שנות ה-60, למרות החתימה על האמנה לאי הפצת נשק גרעיני מבלי לאשרר אותה. נסיבות אלו מעוררות חשדות לגבי החזקתן של נשק ביולוגי, בנוסף לנשק ביולוגי האסור הבינלאומי.הפלגים ותנועות ההתנגדות הפלסטיניות באזור היו היריבים העיקריים של צבא זה במשך שנים רבות. הם היו מעורבים במלחמות רבות, שכמה מהן לא הצליחו למרות פערים משמעותיים ביכולות וביכולות. כישלונות אלה הסתירו את חוסר יכולתה לבצע מעשי טבח רבים, בעיקר ברצועת עזה, בגדה המערבית ובדרום לבנון.

צבא הכיבוש הישראלי מתמודד כיום עם פערים מבניים משמעותיים, שניכרים בפער הרחב בין מפקדים וחיילים ובחוסר האמון ביניהם. זה הביא לעלייה בהתאבדויות, מרידות ומחלות נפש. בנוסף, קיימים פערי אבטחה, לרבות אירועי גניבת נשק מבסיסים צבאיים והזנחה של כלי רכב וכלי נשק צבאיים. ניתן לייחס סוגיות אלו לירידה בתחושת השייכות לישות זו והאמונה בצורך להגן עליה.