יום שישי 17 מאי , 2024 10:59

מעריב: נתניהו רוצה ניצחון מוחלט...אבל לעצמו, לא לישראל

בנימין נתניהו

מאחר שחלפו שמונה חודשים מתחילת המלחמה ברצועת עזה, נתניהו ממשיך לדבוק באופציה הצבאית ולהתקדם במבצעים מתמשכים על מנת להשיג את מטרות המלחמה, לטענתו, בתקופה שבה האנליסטים הישראלים החל להטיל ספק בכך שאי אפשר להשיג את מטרות המלחמה במשך יותר מכמה שנים, הוא משיג את מטרותיו, הקשורות להישארותו בשלטון ולהאריך את המלחמה למען האינטרסים האישיים שלו. אבל המשך המלחמה תוביל לשחיקת מפרקי המדינה. בתוך כך, השבוע היה עד לשינוי אסטרטגי, כאשר גלנט, המשתייך למפלגת הליכוד, יצא לבקר את מדיניות נתניהו בניהול המלחמה, והכריז בבירור כי הדרך שישראל צועדת אינה מוצלחת.
המתחים הפוליטיים הללו, בנוסף למהלך המלחמה בעזה ועם לבנון, נסקרים על ידי כותב עיתון מעריב בן כספית, שם הוא מעלה שורה של שאלות, תוך ציון היסטוריית ההונאה והמידע השגוי של נתניהו.
להלן כתבה של בן כספית בעיתון מעריב:

במקום להערים על סנוואר, הוא מערים על גנץ. במקום לטפל בנסראללה, הוא מטפל בגלנט. במקום לחשוב 24/7 על הגנת המדינה והישרדותה, הוא חושב אך ורק על הגנה עצמית והישרדותו

לראשונה מאז מלחמת השחרור הצליחו אויבי ישראל לכבוש בסיסים ויישובים בדרום ולגרום לממשלת ישראל לפנות חבל ארץ נרחב בצפון. השמדת הערך שעברה ישראל בתוך זמן קצר היא חסרת תקדים. מזכירה את מה שאירע לרוסיה של פוטין לאחר פיאסקו הפלישה לאוקראינה. אלא שאנחנו לא רוסיה. פוטין מתאושש עכשיו ומאיים שוב על חרקיב. יש לו עומק אסטרטגי, יש לו עתודות אינסופיות, יש לו זכות וטו. לנו יש את נתניהו.

אנחנו לא מתאוששים. מי שמתאושש זה יחיא סנוואר. אי אפשר לא להיזכר שוב בנבואתו המדהימה של יצחק שמיר, שכינה את האחראי לכל זה "מלאך חבלה" לפני שלושה עשורים. ההרס שהמיט נתניהו על ישראל בכל התחומים הוא בלתי נתפס וחסר תקדים. הוא פירק את המרקם החברתי, את הסולידריות, את האחווה הישראלית. הוא פירק את הכלכלה. הוא לא נוקף אצבע מול התפרקות האקדמיה. הוא מוביל להחלשת מנועי הצמיחה כמו ההייטק והטכנולוגיה.

הוא הופך את ישראל למדינה מצורעת. הוא השמיד את ההרתעה. הוא רשום כקברניט האחראי העליון (ראש ממשלה) בכל האסונות הגדולים ביותר שפקדו אותנו, מהשריפה בכרמל דרך מירון בואכה ה־7 באוקטובר, אבל הוא לא מוכן לקבל אחריות, הוא לא מוכן להסיק מסקנות, הוא לא מוכן ליישם את מה שהמליץ בזמנו לאהוד אולמרט. הוא לופת את קרנות המזבח, הוא נצמד למושכות השלטון, והוא חוטף מדינה שלמה בדרך לתהום. סביבו עדת גמדים נפחדים, חסרי חוליות, מצפון או אומץ, שמשתפים פעולה עם כל זה. ההיסטוריה תשפוט גם אותם.

הכל מתחיל ונגמר ב"ניצחון המוחלט". הסיסמה הנבובה שטבע נתניהו לאחר שהתאושש מהמרה השחורה והשיתוק המיוזע שבהם לקה בשבת, 7 באוקטובר 2023, משעות הבוקר ועד למחרת. הוא חיפש משהו קליט שיתנגן טוב ויחזיר אליו את חסידיו המשוטים. חיפש, ומצא. הוא תמיד מוצא ססמאות קליטות. חבל שהאיש לא פתח בזמנו משרד פרסום בבוסטון. "חזק מול חמאס", זוכרים? או "ליכוד אחד גדול מול כל השמאל". כל הסיסמאות המקושקשות של פעם, שהתפרקו תוך כדי תנועה.

אז מה הבעיה עם הניצחון המוחלט? אין בעיה, למעט העובדה שאין דבר כזה. לא קיים. אשליה. הזיה. מקסם שווא. פאטה מורגנה. לא צריך להיות היסטוריון צבאי כדי לדעת את זה. בסיס טרור ענק שנבנה לאורך עשורים, בתוך אוכלוסיית מיליונים אוהדת, עם רשת המנהרות האדירה בעולם, עם מאגרי תחמושת ומזומנים, עם עשרות אלפי לוחמים קנאים המוכנים להקריב את חייהם והנהגה נחושה וצמאת דם, לא מוכרע בבליצקריג או במהלכי בזק. כדי להכריע את עזה, צריך אורך נשימה, צריך סבלנות, צריך התמדה. זה לוקח זמן.

איך אני יודע את כל זה? פשוט: היה לנו סיפור דומה, רק הרבה יותר קל, ביהודה ושומרון. מבצע חומת מגן החל לפני 22 שנה בערך. השלב הראשון שלו נמשך מעל ארבע שנים. כן, בסוף הצלחנו לייבש את הים בכפית ואז הפעלנו את מכסחת הדשא המפורסמת. המבצע הזה נמשך עד היום. הטרור הוכרע, אבל לא הודבר. לוחמינו מבקרים בקִניו מדי לילה. זה מתאפשר כי ביו"ש יש רשות פלסטינית שדואגת לכל השאר, למעט ביטחון. היא מקיימת שיתוף פעולה ביטחוני עם כוחותינו. זו עובדה.

כשצה"ל נכנס למחנה פליטים כלשהו, המנגנונים של הרש"פ מנתקים מגע. זהו סוג של דו־קיום מוזר בין שליטה אזרחית משודרגת של הפלסטינים עצמם, לבין אחריות ביטחונית חודרנית ולא מתפשרת של ישראל. סוג של קומבינה שנוצרה בתוך נסיבות שאף אחד לא תכנן, אבל התוצאות סבירות. עובדה: אף אחד בישראל (חוץ מהפירומנים הקבועים) לא חושב שצריך לבטל עכשיו את ההסכמים עם הרש"פ ולפזר אותה לכל רוח. להפך, ממשלת הימין על מלא־מלא הנוכחית נקטה לאחרונה כמה אמצעים דחופים כדי לסייע לרשות לשמור את הראש מעל המים. הסיבה: קריסת הרשות נתפסת, גם במוחו הקודח של בנימין נתניהו, כקטסטרופה. גם זו עובדה.

אותו דבר, רק בתוצאות הרבה פחות טובות, אירע במקומות נוספים בעולם: לקח חודשים ושנים להכריע ערי טרור כמו מוסול, רקה, פלוג'ה וכו'. ערים קטנות בהרבה מעזה. ערי טרור פחות מסוכנות, פחות מאומנות, מזוינות וחפורות מעזה. מולן התייצבה קואליציה בינלאומית אדירה בהנהגת ארה"ב, עם לגיטימציה מלאה, עם אינסוף חימושים, מודיעין, טכנולוגיה וכוח אדם. ועדיין, זה לקח עידנים. וגם אחרי שזה נגמר, זה לא נגמר. עובדה: המאמץ האמריקאי באפגניסטן ובעיראק נחל תבוסה קשה.

מלחמות מהסוג הזה מצריכות זמן, סבלנות ונחישות. גם אחרי שהאויב מוכרע, הגחלים ממשיכות ללחוש, הקִנים ממשיכים לרחוש, נדרשת עבודה מתמדת. מה שנתניהו עשה עם ה"ניצחון המוחלט" שלו, זה לבנות ציפיות, להבטיח הבטחות סרק וליצור מצג שווא של המצב. טיפס על עץ שממנו הוא לא מסוגל לרדת. זו אינה הפעם הראשונה. הוא עושה את זה כל הקריירה שלו. אלא שהפעם זה קטלני. זה מסוכן. זה קיומי.

בתכלס, "מר ביטחון" הוא האדם הרופס ביותר שנבחר כאן לתפקיד ראש הממשלה. המפוחד ביותר, המבוהל ביותר, התבוסתן ביותר. הגדיר את זה מצוין אריאל שרון בזמנו, כשאמר "נתניהו הוא, אה, אדם לחוץ ונלחץ, בכל מקרה של לחץ הוא נלחץ מיד, הוא נתפס לפאניקה ומאבד עשתונות. כך ראיתי אותו לא פעם אחת, אלא פעמים רבות. זה נתניהו. אדם שנתפס לפאניקה ומאבד עשתונות. כדי לנהל את המדינה הזו, לעמוד בבעיות המורכבות והקשות ביותר שישנן, אתה צריך פה את הדברים הבאים: שיקול דעת ועצבים של ברזל. את שני הדברים האלה אין לו".

נתניהו חושב שהוא יכול להפוך את סביבתו לשטח סטרילי באופן קבוע. אין לו אומץ להתייצב מול בני עמו. הוא לא יכול לשאת את העובדה שיטיחו בפרצופו את האמת. את העובדות. את האסונות שהמיט על המדינה. הפחדן הזה לא מגיע לקרסוליו של קודמו, נפתלי בנט, שעמד בטקס יום הזיכרון בראש מורכן והאזין, בסבלנות, לפרץ ארוך מאוד של מחאה וצעקות מצדן של משפחות שכולות. "אתן משפחות שכולות, אתן קדושות", אמר בנט. פניו היו מעוותות בכאב, אבל הוא עמד שם. לא ברח.

מה שאנחנו חווים עכשיו, זו תוצאה ישירה של ה"תרגילים המבריקים" של נתניהו. הוא חי מתרגיל מבריק אחד למשנהו. תמיד יידע לחלץ משרוולו עוד תרגיל כדי להיחלץ מעוד מבוי סתום ולהשאיר את כל הכדורים באוויר. אלא שהתרגילים הללו הם תרגילי סרק. אין בהם מעשה ממשי, אין בהם קבלת החלטות חשובות, אין להם שום קשר עם הצורך לנהל מדינה ולבצר אותה. במקום להערים על יחיא סנוואר, הוא מערים על בני גנץ. במקום לטפל בנסראללה, הוא מטפל בגלנט. במקום להשקיע את האנרגיה באויבי ישראל, הוא משקיע אותה ביריביו הפוליטיים. במקום לחשוב 24/7 על הגנת המדינה והישרדותה, הוא חושב אך ורק על הגנה עצמית והישרדותו.

האיש שאחראי לרוב־רובה של מדיניות ה"הכלה" ההרסנית שאפשרה לנסראללה לבנות מפלצת בצפון ולסנוואר לחקות אותו בדרום, הוא נתניהו. אולמרט היה האחרון שניסה לטפל בשתי החזיתות הללו, בהצלחה לא מבוטלת. שרון, לפניו, טיפל בטרור הפלסטיני. נתניהו טיפל בעצמו. משימתו האחת והיחידה הייתה להישאר בשלטון. הוא הצליח. הוא נשאר בשלטון. בקצב הזה, בקרוב לא יהיה לו במה לשלוט. וכמו תמיד, את החשבון שילמה המדינה. התוצאות הישירות של תרגיליו המבריקים והתחמקויותיו האגדיות, מפוזרות עכשיו סביבנו

הגענו ליואב גלנט. השבוע הוא יצא, בפעם השנייה, להגנתה של המדינה מפני נתניהו. הוא שיגר אזהרה אסטרטגית שנייה, אחרי הפעם הקודמת שבה פוטר לרגע בידי הטרלול הנתניהואי, ונשאר בתפקידו כשהתברר שתכף הכיסא נופל. הפעם, הדילמה של נתניהו הייתה קלה יותר. הוא ידע שאסור לו לפטר עכשיו את גלנט. הוא יפטר את גלנט בהמשך. אם יהיה המשך.

גלנט מרוויח את המחמאות שלו ביושר. בצוק העתים הוא היחיד בקואליציית נתניהו שמצויד בהכנה לעמוד שדרה. אני מביט על אנשים כאבי דיכטר, ניר ברקת, ישראל כ"ץ, יולי אדלשטיין ונוספים, ושואל את עצמי מה עובר להם בראש. מה הם מתכננים לספר לדורות הבאים. איך הם מתכוונים לתרץ את החרפה, והאם הם סבורים שאפשר יהיה לרחוץ את הכתם, לטהר את השרץ, לנתק את החיבור למה שקרה כאן בשנים האחרונות? הם מבינים היטב את המצב. הם יודעים את סכנותיו. הם מייחלים להיעלמותו של נתניהו, משפחתו המטורללת ופמלייתו המעורערת מחיי המדינה, אבל הם לא מוכנים לנקוף אצבע כדי שזה יקרה. הם חתומים על מה שקרה ומה שיקרה כאן, לא פחות ממנו.

בינתיים, ישראל מוותרת על חבל ארץ בצפון. דבר כזה לא היה כאן. שר הפנים משה ארבל ישב אתמול עם אנשי קריית שמונה ושמע מהם נתונים מבהילים. מתברר ש־12% מתושבי העיר כבר החליטו להישאר לגור בטבריה. כל השאר מפוזרים בעשרות נקודות יישוב לאורכה ולרוחבה של המדינה, ועל פי הערכות, סביב 40% מהם לא מעוניינים לחזור הביתה. הם מיצו את החוויה. הם הופקרו לנפשם וזה די נמאס להם.

הפתרון של ממשלת נתניהו למצב הזה? פשוט, שלא לומר אלמנטרי: ממשל צבאי בעזה וחוק השתמטות. למי ששכח: ממשל צבאי פירושו עשרות מיליארדים מתקציב המדינה שיישאבו כל שנה לצורך אחזקת וניהול הרצועה, ואלפי, או עשרות אלפי חיילים שיוצבו שם. מאיפה ניקח את הכסף? מאיפה נביא את החיילים? מה זה משנה עכשיו. נגיע לגשר, נעבור אותו. הסטטיסטיקה מוכיחה שנתניהו ישלוף שוב, ברגע האמת, תרגיל מבריק כלשהו.


מקור: מעריב

סופר: חדר העריכה




לוח שנה