למה מנהיגים ערבים לא עוזרים לפלסטינים בעזה?

על פי דו"ח שתורגם על ידי אתר "אל-חנאדק", רוב מדינות ערב תמכו ישראל  במלחמתה ברצועת עזה, בין אם באמצעות סוגים שונים של סיוע ובין אם על ידי שמירה על נייטרליות. אתר Responsiblestatecraft מתייחס לסיבות הבסיסיות לעמדה זו, וקובע כי מדינות ערב נזהרות מהפגנות עממיות וחוששות שגילוי סולידריות עם פלסטינים עלול להוביל לתסיסה נגד הממשלה. הדו"ח גם מציין שמנהיגים ערבים נותנים עדיפות להגנה על המערכות שלהם על פני התחשבות בהשלכות הרחבות יותר של מעשיהם.

במהלך מלחמת עזה, הרגשות עולים בעולם הערבי, כאשר מחאות סולידריות למען פלסטין מתקיימות ברחבי האזור, וגורמות לפחד בקרב האליטות השלטות.

הם רואים בו כוח מערער יציבות מסוכן, וכמה מדינות ערביות, כמו מצרים, ירדן וסעודיה, החלו לאחרונה לפעול לדיכוי הפעילות הפרו-פלסטינית בגבולותיהן.

לא מפתיע לראות קמפיין כזה במדינות ערביות אלו, ויש להבין אותו בשני מישורים שונים. המישור הראשון נוגע להפגנות במדינות אלו בתחילתן, ואילו המישור השני מתמקד דווקא בעניין הפלסטיני.

הפחד להתגייס פוליטית.

באופן כללי, משטרים אוטוריטריים מתמודדים לעיתים קרובות עם משברי לגיטימציה ורואים בכל צורה של פעילות עממית והתגייסות אזרחים איום. זה נכון ללא קשר לסיבות למפגש בין אנשים. ממשלות ערביות רבות מבקשות לשלוט ולדכא את התנועות הללו כדי להגן על הנרטיבים והאינטרסים של המשטר.

מרינה קלקולי, עמיתת מחקר במחלקה ללימודי המזרח התיכון, דרום אסיה ואפריקה באוניברסיטת קולומביה, הצהירה בראיון ל-RS כי מדינות ערב נזהרות בדרך כלל ממחאות עממיות. הם חוששים שאם תתאפשר מחאות סולידריות עם הפלסטינים, הדבר עלול לעורר מחאות נגד הממשלה ומדיניותה באזורים אחרים.

גם מומחים אחרים תומכים בנקודת מבט זו. נאדר האשמי, מנהל מרכז הנסיך אלוואליד להבנה נוצרית-מוסלמית בבית הספר לעניינים בינלאומיים של אוניברסיטת ג'ורג'טאון, הצהיר כי כל צורה של התגייסות עממית או אקטיביזם המאחד אנשים, בין אם באינטרנט ובין אם באופן אישי, מהווה איום על משטרים אוטוריטריים. עוד הסביר כי מדינות ערב מתנגדות ללאומיות הפלסטינית משום שהיא מעוררת התגייסות עממית בתוך קהילות ערביות.

כפי שהסביר רמי חורי, עמית בולט למדיניות ציבורית באוניברסיטה האמריקאית של ביירות, בראיון למגזר המחקר, אזרחי העולם הערבי בעצם הפכו לצרכנים.

אתה חופשי לצרוך כל מה שאתה רוצה. ברוב בירות ערב, ישנם 25 זנים שונים של עוף מטוגן זמינים לרכישה, וזה מועיל. ממשלות שואפות לגרום לאנשים להתמקד בצריכת סחורות ושירותים, ולא בכוח פוליטי, מדיניות ציבורית והפצה כלכלית, שאותם צריך להיות מוסדר על ידי הממשלה.

פלסטין חושפת את הפגמים במערכות השלטון.

בנוגע לנושא הפלסטיני, הוא עשוי לחשוף את החסרונות של כמה ממשלות ערביות. משטרים אלה חשים לעתים קרובות צורך לפייס את דעת הקהל באמצעות מחוות סמליות לתמיכה בפלסטין, המושפעת מיחסיהם עם ארצות הברית לסיוע ביטחוני וכלכלי.

ככל שהמלחמה בעזה נמשכת, הלחץ על המשטרים הללו גובר, מה שמניע אותם להתאחד בקריאה להפסקת אש. הדאגה העיקרית שלהם אינה רק לרווחת הפלסטינים, אלא לשימור היציבות, הלגיטימיות ואפילו הישרדותן של ממשלות ערב. העיתונאי הלבנוני גאדה אואיס הדגיש כי "פלסטין היא סוגיה צודקת" בראיון ל-RS.

העריצים הערבים ראו את זה רק מנקודת מבט אחת: איך אני יכול להגן על המערכת שלי?

ככל שהמלחמה הזו תימשך, אזרחים ערבים נוספים יתחילו לשאול שאלות ברורות מדוע מדינות ערב, שמוציאות סכומי כסף גדולים על נשק, אינן תומכות בהתנגדות הפלסטינית בירייה אחת.

המשטרים הללו מעוררים אי נוחות רבה בגלל שאלות כאלה, במיוחד מדינות ערב שהקימו יחסים דיפלומטיים עם תל אביב. נכון לעכשיו, בתוך התגובות במזרח התיכון ובצפון אפריקה למה שרוב הערבים והמוסלמים רואים כרצח עם בעזה, יש תחושה של מבוכה בקרב הממשלות הערביות ששיתפו פעולה עם המערב וישראל כדי לדכא את העניין הפלסטיני באמצעות נורמליזציה הסכמים.

קאלקולי קובע כי משטרים ערביים רבים פועלים באופן פעיל לדיכוי המאבק הפלסטיני לחופש ומנרמלים את הכיבוש הישראלי בפלסטין. משטרים אלה השתמשו בסוגיה זו כמנוף להשיג ויתורים ממדינות כמו ארצות הברית ואירופה בתחומים כמו ביטחון, אנרגיה והסכמי סחר. הוא מזהיר כי משטרים אלו נמצאים בסיכון להיראות כשותפים למצב הנוכחי בעזה.

חשוב לקחת בחשבון את הגורמים ההיסטוריים הקשורים לפוליטיקה של העולם הערבי בתקופת המלחמה הקרה, כמו גם את הופעתם של לאומנים ערבים פופוליסטים והאחים המוסלמים. בנוסף, אין להתעלם ממשמעות המאבק הפלסטיני לשתי התנועות הללו.

לדברי חורי, ממשלות מתעבות במיוחד את המחאות הפלסטיניות מכיוון שהן שימשו היסטורית על ידי שניים מהכוחות המאיימים ביותר על ממשלות ערביות: תנועות אסלאמיות ותנועות שמאל.

הוא הסביר שעד 1950, השמאלנים הם שניצלו את המטרה הפלסטינית כדי לאסוף תמיכה ולאתגר ממשלות. לאחרונה, היו אלה האיסלאמיסטים שנטלו את הנושא הזה, מה שמעמיד אותם בסתירה עם ממשלות.

סוגיית פלסטין מייצגת מאבק רחב יותר למען חופש וכבוד המהדהד בקרב ערבים, מוסלמים ואנשים רבים מהדרום הגלובלי. לשם המחשה, בחודש שעבר, אסירים פוליטיים רבים בבחריין הביעו את תמיכתם בפלסטין והניפו דגלי פלסטין עם שחרורו באמצעות חנינה מלכותית.

תחושת הסולידריות בין פלסטינים לערבים שאינם פלסטינים אינה תופעה חדשה. בשנת 2012, אסירים פלסטינים הביעו בפני עבד אל-האדי אל-חוואג'ה, אסיר מצפון בחריין, כי "החופש שלך קשור לחירות שלנו והחופש שלנו קשור לחירות שלך" במהלך שביתת הרעב שלו.

אל-האשמי הסביר ל-RS כי הנושא הפלסטיני נתפס כסמל למאבק הצדק בכל ההיבטים מצד האוכלוסיות הערביות, כולל הביקורת על משטרים מדכאים בעולם הערבי.

הוא ציין שממשלות ערביות רבות שוללות מאזרחיהן את הזכות הבסיסית להגדרה עצמית בתוך החברות שלהן, מה שמוביל את האליטות השלטות במדינות אלו לתפוס את הסוגיה הפלסטינית כאיום ולנסות לדכא. האשמי הגיע למסקנה שממשלות אלו מעדיפות גרסה של הלאומיות הפלסטינית המתיישבת עם מדיניות הרשות הפלסטינית.