הרעיון של שילוב "ישראל" בפיקוד המרכזי של ארה"ב

מחקר של מרכז אל קודס למדיניות ואסטרטגיה, שכותרתו "מערכת הביטחון של ארה"ב ותפקידה בעיצוב האסטרטגיה האמריקנית באזור", מציין כי "שילוב ישראל בתחום האחריות של הפיקוד המרכזי מאפשר לפיקוד האמריקאי לערב את הצי וגורמים נוספים בפעילות מבצעית, כולל בים האדום. מדינות ערב שותפות בהסכמי אברהמי. כל זאת, יחד עם שיתוף הפעולה המודיעיני האינטנסיבי והיומיומי שמשרת את האינטרסים של שתי המדינות", אמרה, והוסיפה כי "אין עניין להציג את ישראל ככפופה לתכתיבים האמריקאים בהחלטותיה". הנה מחקר מלא:

"בשני העשורים האחרונים, ובקצב מהיר אף יותר מאז הפכה ישראל לחלק מתחום ההשפעה של הפיקוד המרכזי בארה"ב ב-2020 (CENTCOM), מילאה מערכת הביטחון האמריקנית תפקיד חיובי ומרכזי בעיצוב הגישה החיובית בוושינגטון כלפי ישראל".

בעשורים האחרונים, ובקצב מהיר יותר מאז הפכה "ישראל" לחלק מאחריות הפיקוד המרכזי של ארה"ב (CENTCOM) ב-2020, מילאה מערכת הביטחון האמריקנית תפקיד מרכזי וחיובי בעיצוב עמדתה של וושינגטון כלפי ישראל. תרומתה באה לידי ביטוי בעמדת ארה"ב בסוגיות המהוות את מוקד הדיון בין שני הצדדים, ובמיוחד בפרויקט הגרעין האיראני. היא גם תרמה להתקרבות הגוברת בין ישראל למדינות המפרץ, אשר לפיקוד המרכזי של ארה"ב היה אחראי על הביטחון מאז הקמתו בשנות השמונים של המאה הקודמת. גם החלטתו של הנשיא ביידן להשאיר את משמרות המהפכה ברשימת ארגוני הטרור מעידה על כך. ככל הנראה, בהשפעת עמדת משרד הביטחון בנושא זה, להתקרבות זו יש השלכות מרחיקות לכת התואמות את האינטרס הלאומי של ישראל. עם זאת, מאפייני המשבר עם איראן מחייבים גם איזון עדין בין חיזוק הקשרים הביטחוניים לבין שמירה על חופש הפעולה של ישראל בעת הצורך.

רקע היסטורי

במהלך הדיונים המכריעים על ההכרה ב"מדינה היהודית" במאי 1948, ובעשורים הראשונים לאחר הקמת המדינה, עמדו הפנטגון והממשל הצבאי והמודיעיני של ארה"ב במרכזה של התנגדות עזה לישראל וכינון "יחסים מיוחדים" עמה. בראש ובראשונה, גישה זו הונעה על ידי הרצון לחזק את יחסי הביטחון עם מדינות ערב ולהבטיח את המשך אספקת הנפט בשיא המלחמה הקרה.

הגישה האמריקנית החלה להשתנות לפני כמה עשורים, תחילה משום שישראל הוכיחה את חשיבותה האסטרטגית וערכה במהלך מלחמת ההתשה (1968-1970) ומשבר ירדן (1970), ולאחר מכן כאשר שתי המדינות התמודדו עם אתגרים משותפים, כולל ההתנהגות הסורית בלבנון והחבלה האיראנית באזור. ההכרה בחשיבותה של ישראל כשחקן רב עוצמה – נכס ולא נטל – צברה בהדרגה דריסת רגל גם ברמת השדה של המערכת הצבאית האמריקאית, בין השאר משום שישראל העמידה לרשות ארה"ב פתרונות מעשיים לנושאים שהפכו לחשובים כל כך ברמת הלחימה (בקרבות המנוהלים על ידי הפיקוד המרכזי של ארצות הברית) נגד עיראק ב-1991, באפגניסטן מאז 2001 ושוב בעיראק מאז 2003

מה המניע של מערכת הביטחון האמריקאית לחיזוק היחסים עם ישראל?

מערכת הביטחון הצבאית של ארה"ב פועלת, בין היתר, על בסיס הכרה ארוכת שנים כי לישראל יש בסיס תמיכה חזק בקונגרס (למרות הנימה העוינת הנוכחית על השוליים הדמוקרטיים), ולכן פרויקטים משותפים צפויים לקבל תמיכה ומימון. מאז 1983, ישראל הוזמנה להיות חלק מפרויקט ההגנה מפני טילים של SDI, אשר נקרא "מלחמת הכוכבים". כיום, המחויבות לשמירה על היתרון האיכותי של ישראל (QME) ולראות בה שותפה "מיוחדת" בכל הקשור לפרויקטים טכנולוגיים, כולל הגנה מפני טילים, הגנת סייבר וכו', היא חלק מחקיקה שהתקבלה בפירוט על ידי הקונגרס.

אבל גם בלי ההשפעה הפוליטית שיש לישראל על הבמה האמריקאית, יש שיקולים אחרים שמובילים לקשרים עמוקים יותר.

1-יש רשימה ארוכה של נושאים שבהם יש לישראל מה להציע לצבא ולעתים קרובות יותר לשירותי המודיעין האמריקאים. אלה כוללים פתרונות טכניים בשדה הקרב, כגון כיפת ברזל, אשר צבא ארה"ב מצויד, הרעיון של הגנה יעילה, נטרול מטעני צד ועוד. לשיתוף פעולה בתחומי המחקר והפיתוח הביטחוני יש כיום מסגרות פורמליות שבהן ניתן לנהל אותו. גם ברמה התיאורטית, חילופי רעיונות פוריים הם עניין בעל חשיבות רבה לאור הניסיון המצטבר והייחודי של שני הצבאות. ישראל היא המדינה הראשונה שמשתמשת במטוסי F-35 במרחב המבצעי, ותרומתה באה לידי ביטוי, בין היתר, בתרגילי הדגל הכחול, ובקיום מפגש חיל האוויר המשתמש במטוסי F-35 בבסיס נפטיים בנובמבר 2021. המערכת הגוברת של תרגילים משותפים, בנוסף לעובדה שמאז העברת ישראל לפיקוד המרכזי של ארה"ב, קיימות גם פעילויות מבצעיות מסוימות התורמות רבות לתחושת הקרבה, שיש לה גם ממדים יקרי ערך ותרבותיים.

2- במשך עשרות שנים, באופן רשמי בעקבות ההכרזה על "דוקטרינת קרטר" בשנת 1980 (בעקבות הפלישה הסובייטית לאפגניסטן והמהפכה באיראן) והקמת הפיקוד המרכזי של ארצות הברית על ידי ממשל רייגן בשנת 1983, ארצות הברית הייתה מחויבת להגן על מדינות המפרץ מפני תוקפנות. זוהי מהות משימת המנהיגות, ואחת הסיבות היא מגזר האנרגיה; גם אם ארצות הברית עצמה הופכת ליצואנית אנרגיה גדולה, מעמדה האסטרטגי במפרץ מעניק לה מינוף משמעותי נגד ידידים ויריבים כאחד, בתפיסתה ארוכת הטווח. כמובן, מחויבות זו מתורגמת גם לצורך לשים לב לחששות הקיומיים של סעודיה, איחוד האמירויות ושותפותיהן בנוגע למאזן הכוחות האזורי. בשנים קודמות, מסיבות אידיאולוגיות-לאומניות ואינטרסים אישיים, מדינות המפרץ הציגו לבני שיחן האמריקאים עמדה אנטי-ישראלית רשמית (אם כי לפחות לאחד מהם היו קשרים חשאיים עם ישראל מאז שנות השבעים). כווית ממשיכה את הגישה האנטי-ישראלית שלה. דברים השתנו באופן יסודי עם איחוד האמירויות, בחריין ומאחורי הקלעים הסעודיים בעשור האחרון. בשורה ארוכה מאוד של נושאים חיוניים, אין הבדלים בעמדות בין ישראל למדינות המפרץ הגדולות. להיפך: הם רואים בעמדותיה, ואף במעשיה (כגון "הקרב בין המלחמות" בסוריה ומחוצה לה) תמיכה אסטרטגית באויב משותף.

3- האויב הזה (מנקודת מבטם, כמו גם מנקודת מבטה של ישראל) הוא המשטר באיראן. בנקודה זו, עמדתו של צבא ארה"ב כגורם ביציבות המדיניות חשובה במיוחד בהתחשב בתנודתיות הפוליטית ובסערות של השנים האחרונות, מבוש לאובמה וטראמפ ועד ביידן. בעוד שברמה הפוליטית, בקדנציה השנייה של אובמה ובמידה מסוימת גם בשנתו הראשונה של ביידן, התמקדו ההזדמנויות הטבועות במשא ומתן ובפשרה עם איראן, מערכת הביטחון האמריקנית המשיכה לראות במשטר בטהראן אויב ברור. זאת משום שהיא למדה ניסיון מר משנות המלחמה בעיראק, ואף לפני כן מאירועים כמו חטיפת דיפלומטים ב-1979 וההתקפות על שגרירות ארה"ב במטה חיל הנחתים בביירות במרץ ובאוקטובר 1983. מסיבות אלה היא ממשיכה לשתף פעולה – ברמות שונות של תעוזה ועוצמה – בפעולות נגד המשטר האיראני, בין השאר בשיתוף פעולה עם ישראל, כמו מתקפת הסייבר של המשחקים האולימפיים ובחלקם באופן ישיר כמו ההתנקשות בסולימאני. על רקע זה, ובהתחשב בתמונה המודיעינית, שישראל תרמה גם לה, על פעילות כוח קודס (יחידה 840 וגורמים נוספים) והמשטר האיראני לא רק בכל הנוגע לחשיפה לאינטרסים האמריקניים, אלא גם לקצינים אמריקאים, משרד ההגנה מילא תפקיד חשוב בעיצוב החלטתו של הנשיא ביידן לסרב לציית לתכתיבים האיראניים לפיהם משמרות המהפכה יוסרו מרשימת הטרור.

חשיבות ומגבלות שיתוף הפעולה: תוכנית (ב) ומעבר לה

כל האמור לעיל נותן את החשיבות העליונה כדי לסגור את שיתוף הפעולה בכל הרמות. זה כולל את הדיאלוג האסטרטגי המתקיים בדרך כלל בין מועצות הביטחון הלאומי של שתי המדינות, כמו גם את הדיאלוג בין שר ההגנה גנץ לבין שר ההגנה לויד אוסטין, שגנץ מכיר היטב מאז שהיה מפקד פיקוד מרכז של ארה"ב בזמן שגנץ היה הרמטכ"ל. מסיבות פוליטיות - היותו שר ההגנה האפרו-אמריקאי הראשון, והסתמכותו של ביידן על מרכיב דמוגרפי זה של הנוף הפוליטי האמריקאי - יש אוסטין משקל רב בממשל הנוכחי.

ברשימה זו מתקיימים מפגשים סדירים ותדירים בין מנהיגי המוסדות הצבאיים של שתי המדינות, לרבות ביקורים של מפקד פיקוד המרכז וקציניו הבכירים במדינה. בשנים האחרונות, כפי שהזכרנו, התרחבה פעילות התרגילים המשותפים במספר רב של תחומים, גם אלה הרואים באיראן אויב. השתלבותה של ישראל בתחום האחריות של הפיקוד המרכזי מאפשרת לפיקוד האמריקאי לערב את הצי וגורמים נוספים בפעילות מבצעית, כולל בים סוף, יחד עם מדינות ערב השותפות בהסכמי אברהמי. כל זאת, יחד עם שיתוף הפעולה המודיעיני האינטנסיבי והיומיומי שמשרת את האינטרסים של שתי המדינות.

מעת לעת, נקודות חיכוך מופיעות גם במסגרת שיתוף פעולה הדוק זה. אי שביעות הרצון בישראל מההדלפה על נסיבות הריגתו של קצין במשמרות המהפכה בלב טהראן מוצדקת, אם כי אין כל סיבה להניח שהדבר אכן מנוהל על ידי ההנהגה הפוליטית האמריקאית. יש מפלגות במערכת הפוליטית האמריקאית שאינן מרוצות מההתקרבות לישראל ומהמעשים המיוחסים לה. בכל מקרה, המשבר מתחולל נוכח האפשרות של קריסת המשא ומתן בווינה, בין השאר בשל העמדה המוצקה של משרד ההגנה האמריקאי, יחד עם האצת התקדמותה של איראן לעבר מדינה על סף נשק גרעיני, הדורשת, בטווח הקרוב, את ה- איזון זהיר וניהול מעולה מהרמה הפוליטית הגבוהה ביותר בין שתי מערכות שיקולים:

מצד ראשון, להעמיק ולהרחיב את שיתוף הפעולה עם כל הגורמים הרלוונטיים בגופי ארצות הברית בנוגע לתוכניות הפעולה המשותפות, בתמיכה ראשונית של מדינות המפרץ, אך לא בהכרח בהשתתפות המפורטת, במסגרת מה שמכונה לעתים "תוכנית ב", מה שראש הממשלה תיאר בביקורו בארצות הברית כ"אפשרות למוות מאלף סיבות קטנות": הפעילות המתמשכת והאינטנסיבית וההתערבות העמוקה ביכולתה של איראן בנשק גרעיני, הפגיעה ביכולות שיגור הטילים (השונות) של איראן ונטרול היבטים אחרים של הפעולות האיראניות שמטרתן לערער את היציבות האזורית.