12:39 זמן קודס הכבושה
"הקונספט" הוא מונח שנשאר קבוע בשיח הציבורי הישראלי מאז אסון יום הכיפורים בשנת 1973. הוא מתייחס לנרטיב מקיף וכושל שמסתתר מאחורי מסגרת המודיעין והביטחון הישראלית. כמו שקרה ב-1973, הנרטיב שהתמוטט ב-7 באוקטובר 2023, אופיין בביטחון עצמי מופרז ושביעות רצון עצמית."
במאמר למכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), מתאר הפרופסור עזרא גת, שתורגם לאתר אלח'נאדק, את הסתירות והכישלונות במה שהוא מכנה "קונספט המצוקה", שלטענתו החליף את "קונספט הביטחון העצמי המופרז" ששלט אצל רבים בציבור הישראלי והתמוטט ב-7 באוקטובר. הכותב שואל על החלופות המוצעות לאור הווה עגום ועתיד קודר.
החוקר, במבוא למאמרו, סבור כי התמוטטות קונספט "הביטחון העצמי המופרז ושביעות הרצון העצמית", חשפה את חולשתה של ישראל בפני "טבעת האש" האיראנית, והוסיפה לכאבים הנלווים למלחמה: בעיית בני הערובה בעזה, עייפות הכוחות הצבאיים, התגברות הפסימיות הציבורית, העלות הכלכלית הגוברת של המלחמה, התמוטטות הלגיטימיות הבינלאומית, חוסר פתרונות לבעיית העקורים מהקהילות הצפוניות ובפני חיזבאללה, והתקדמות המהירה של איראן לקראת מדינת סף גרעינית. לנוכח כל זאת, הופיע קונספט "המצוקה".
**המאמר המתורגם**
הקונספט שהתמוטט ב-7 באוקטובר 2023, כמו ב-1973, היה קונספט של ביטחון עצמי מופרז ושביעות רצון עצמית: לישראל יש עליונות צבאית ופריסה מודיעינית רחבה באזור, חמאס חלשה ומורתעת, ו"המלחמה שבין המלחמות" פועלת בכלל כדי לשמור את איראן וחיזבאללה תחת שליטה. עם קריסת קונספט זה, נחשפה חולשתה של ישראל בפני "טבעת האש" האיראנית, ונראה כי אין לה תשובות טובות לכך. מה שמחמיר את המצב הוא הקשיים החמורים הנובעים מהמלחמה: בעיית בני הערובה בעזה, המאמץ המופרז של הכוחות הצבאיים, הפסימיות הציבורית הגוברת, העלות הכלכלית הגוברת של המלחמה, אובדן הלגיטימיות הבינלאומית, וחוסר פתרונות לבעיית העקורים מהקהילות הצפוניות ובפני חיזבאללה, והתקדמות המהירה של איראן לקראת מדינת סף גרעינית.
לנוכח כל זאת, אנו עדים להופעת קונספט חדש, אותו מאמצים רבים, כולל אלה שקיבלו את קודמו במידה כזו או אחרת. מאפר הקונספט של הביטחון העצמי המופרז ושביעות הרצון העצמית קם כעת קונספט "המצוקה". כמו כל קונספט, הקונצנזוס מתגבש במהירות סביבו בקרב המבקרים, והשאלות המרכזיות נדחקות הצידה או מדוכאות. זהו הזמן לקריאת אזהרה ולהבלטת הנקודות העיוורות, הסתירות והכישלונות המגולמים בקונצנזוס המתהווה.
להלן ההנחות העיקריות של הקונספט החדש:
- סיום המלחמה ברצועת עזה הוא כעת הכרחי, וישראל קרובה בכל מקרה למצות את מה שניתן להשיג בנוגע להשמדת התשתית של חמאס.
- יש להעדיף את הסכמת בני הערובה כעדיפות מיידית לישראל.
- ישראל יכולה תמיד לחדש את המלחמה לאחר מכן.
- יש להביא כוחות ערביים ובינלאומיים לעזה במקום כוחות צה"ל.
- ללא סיום המלחמה בעזה, לא יושג שום הפסקת אש בצפון, מה שיוביל בתורו להסכם דיפלומטי להוצאת חיזבאללה מהגבול.
- הנורמליזציה עם ערב הסעודית והברית האזורית בהנהגת ארצות הברית יאפשרו לישראל להתמקד בטיפול באיראן ובשליחיה, כולל האיום הגרעיני האיראני.
מול כל זאת, יש להדגיש את הדברים הבאים:
לא צפוי שחמאס תסכים לפחות מסיום מוחלט של המלחמה ונסיגה מלאה של צה"ל מרצועת עזה, עם ערבויות בינלאומיות. יש כאלה שטרם הפנימו את המציאות הזו לחלוטין, בעוד נראה שאלו שהפנימו זאת כבר הגיעו למסקנה שאין ברירה אלא לקבל את דרישות חמאס.
לאחר נסיגת ישראל מרצועת עזה, חמאס תחזור לשליטה אזרחית ויכולותיה הצבאיות ברצועת עזה במהירות הבזק - לא מיד לרמה שהייתה ב-7 באוקטובר, אך לרמה גבוהה דיה. אין מחסור בנערים המגויסים ברצועת עזה; מערכת המנהרות תיפתח ותתוקן; סדנאות ייצור הטילים ייפתחו מחדש; ולאורך "מסדרון פילדלפי" שהתפנה לאורך גבול עזה עם מצרים, יימשכו פעולות הברחת הנשק בהיקף נרחב, באישור איראן. על הכף לא מה שניתן להשיג עוד בעזה, כפי שתוהים חלק, אלא ההישג החשוב שכבר הושג: פירוק התשתית הצבאית העצומה למחצה של חמאס. אין לאפשר להקמתה מחדש.
לאחר סיום המלחמה והנסיגה הישראלית, תחסר לישראל אפילו הלגיטימציה הבינלאומית המינימלית לחידוש המלחמה, והיא לא תחזור על התהליך מחדש לאחר שעשתה כל שביכולתה ונכשלה ויצאה מעזה. גם ההתקפות הממוקדות על עזה יהיו מלאות הפסדים כבדים עד יקרים לאחר מתן אפשרות לחמאס לשקם את מערכתה הצבאית.
אין להניח שהכוחות הבינלאומיים והערביים יסכימו לרדת לתחתית רצועת עזה, ואם יעשו זאת, גורלם יהיה בין גורל הנחתים האמריקנים בביירות ב-1982 לבין כוח האו"ם הכושל בגבול הלבנון. הם לא ילחמו בחמאס, ונוכחותם תגרום רק למניעת צה"ל לעשות זאת. והרשות הפלסטינית, מצידה, חלשה וחסרת אונים באותה מידה. יתרונה הגדול הוא בהיותה גוף אזרחי בעזה שאינו ישראלי, ושהחופש הצבאי הישראלי יישמר כפי שהוא בגדה המערבית. הרשות הפלסטינית היא הרע במיעוטו כתחליף לשלטון חמאס ברצועת עזה, ולכן הפתרון הרצוי לישראל אם הרשות הפלסטינית תסכים להיכנס לרצועת עזה, וזה רחוק מלהיות בטוח.
מול שחרור בני הערובה, שמספרם מוערך במחצית הנותרים בחיים מתוך 120, חמאס תדרוש את שחרור כל האסירים הפלסטינים הכלואים בישראל בעסקת "הכל תמורת הכל". מספרם של אסירים אלו הוא מעל עשרת אלפים אסירים, כולל אלו שביצעו את טבח 7 באוקטובר והאסירים שנשבו במלחמה ברצועת עזה מאז. כל אלו הם טרוריסטים מאומנים ובעלי מוטיבציה גבוהה שיחזקו את כוחות חמאס בעזה. מספר האסירים הצפויים להשתחרר נזנח בתודעה הציבורית. הציבור הערבי יקבל בשמחה מאות האוטובוסים החוזרים, שיביאו את הפלסטינים השמחים, שיחגגו את ניצחון חמאס והישארותה וחזרתה מול כישלון ישראל. הרחוב הפלסטיני יפנה כולו לחמאס. כפי שמראים סקרי דעת קהל פלסטיניים, תמונות ההרס ברצועת עזה לא ישנו זאת. הם הפכו לסמל ההקרבה הפלסטינית והגבורה בדרך לניצחון. אין מקום לאשליות בנושא זה, חמאס תאריך את תהליך חילופי השבויים במשך חודשים ארוכים, ותתעקש על ביצוע כל נקודה ופסיק מדרישותיה, ותשפיל את ישראל פעם אחר פעם, כי תרגיש שידיה במשחק זה.
סופר: חדר העריכה
